היסטוריה של הוידיאו

 
בהתחלה הסרטים היו רצף של תמונות ששודרו בצורה מהירה מאוד. לצופה הייתה האשליה של תנועה, אך למעשה כל תמונה צולמה בנפרד.  רוב הסרטים היו ללא קול ובשחור לבן.
כבר בשנות ה-50 פותחו טכנולוגיות חדשניות שאפשרו לצלם תמונות (פראמים- Frames) בצורה  רציפה. טכנולוגיה זו הייתה יותר זולה למפיק כוון שצוות הפיתוח היה מפתח סרט אחד בלבד (לעומת כל תמונה בנפרד). בנוסף הוסיפו לסרטים קול ולאחר מכן צבע.
 

מכשיר שבאמצעותו היו גוזרים את הפילמים

החיסרון בסרטים שנעשו בטכנולוגיה זאת הייתה שרק אנשים מאוד מיומנים היו יכולים בצורה ידנית, לגזור ולהדביק חלקים של פילמים. כך הם היו עורכים חלקים מהסרט. אם האחראי על הגזירה והדבקה לא היה מבצע את תפקידו בצורה מדויקת הסרט היה "קופץ" ותחושת הרציפות הייתה נאבדת.
שני יתרונות מרכזיים לשיטה זאת. ראשית העריכה נעשתה באופן לא ליניארית, העורך היה יכול להחליט על הסדר בפראמים ושנית, כוון שיחסית היה קל לערוך את הסרט: הפעולות היחידות היו גזירה, הדבקה וארגון הסרט מחדש, לעורך היה חופש ליצירתיות רבה, הוא היה יכול להוציא פראמים ולשנות את מקומם.
 

תמונה זו מראה כיצד טכנאית עורכת סרט. (שימו לב לכמות המכשירים)

כבר בשנות ה-60 היה אפשר לצלם במצלמות וידיאו עם קלטות. המפיקים והעורכים לא היו מפתחים את סרטים.
לשיטה הזאת היו כמה חסרונות עיקריים:
בכדי לערוך את הסרט היה צורך במכשירים מאוד יקרים ושליטה בתוכנות מאוד מורכבות
איש הטכני היה צריך לעבוד עם יותר מפילם או קלטת ומכשיר אחד בו זמנית לעריכת סרט
העריכה הייתה נעשית בצורה אורכית והיה מאוד קשה להזיז פראמים
לעורך היה פחות מקום ליצירה ומשוב על הסרט מכוון שהוא לא היה חלק מרכזי בעריכת הסרט

יתרון חשוב היה הדיוק הרב ברצף התמונות.
 

 

בשנות ה-70 וה-80 אנשים התחילו להשתמש בוידיאו לצורך יצירת זיכרונות ויזואליים ותיעוד אירועים. המצלמות והקלטות התחילו להיות יותר זולות ונגישות לקהל הרחב. בנוסף היה שימוש רב בסרטים מקצועיים בבידור, טלוויזיה וחינוך.
אנשים לא מקצועיים נתקלו בבעיות עריכה כמו כן כובד המצלמה, זמן חיים של הסוללות והתאמה אוניברסאלית של הקלטות למכשירי הוידיאו (כל חברה הייתה מייצרת קלטות בגדלים שונים והיו צריכים לקנות מתאם להכניסם למכשיר הוידיאו).
 

מצלמת וידיאו ביתית. פורמט אנלוגי Hi-8

באמצע שנות ה-90 הגיעה מהפיכת המחשבים. איתה היא הביאה את היכולת לערוך בצורה עצמאית ומדויקת, נגישה ויצירת סרטים קצרים. סרטים מצולמים בצורה דיגיטאלית, לא ליניארית, כך שהעורך (המשתמש) יכול לעבוד עם חומר הגלם כמו שהיו עושים בסרטים המקצועיים בתחילת המאה. לעורך יש יכולת עריכה שאינה אורכית, הוא יכול להחליט למחוק ולהזיז הפראמים לפי רצונו, להוסיף אפקטים, תאורה ואף דמויות דיגיטאליות לסרט.
 

מצלמת וידיאו ביתית. פורמט דיגיטלי (DV). שוקלת כ-120 גרם

לקראת סוף שנות ה-90, תוכנות העריכה התפתחו לידידותיות יותר למשתמש וכיום כל אחד מאיתנו יכול לערוך באופן כמעט מקצועי כל סרט בביתו.